© 2023 by Closet Confidential. Proudly created with Wix.com

  • b-facebook
  • Twitter Round
  • Instagram Black Round
Please reload

SEARCH BY TAGS: 

September 20, 2017

August 1, 2015

Please reload

RECENT POSTS: 

FOLLOW ME:

  • Facebook Clean Grey
  • Twitter Clean Grey
  • Instagram Clean Grey

מה באמת מרפא? היומן הוויזואלי הוא מסע של חקר, גילוי וריפוי

February 21, 2018

 

 

מה באמת מרפא?

זאת שאלה שאני שואלת את עצמי מאז ומתמיד.

כשהתחלתי לעסוק ביומן הוויזואלי הייתי באחת התקופות הקשות בחיי, אמי גססה מסרטן וידעתי שימיה כאן ספורים. הייתי יושבת לידה או במסדרון בבית החולים ומוצאת מעט מפלט בין דפי היומן, באמצעות הצבעים והמחברת הצלחתי להתחבר אל עצמי ולהביע חלקים כואבים בתוכי שלא היה להן דרך אחרת לבא לידי ביטוי.

במשך השנים שעברו מאז מותה, נוכחתי בכוח המרפא של היצירה בתוך פורמט אינטימי כמו היומן הוויזואלי. היומן אפשר לי ריפוי משמעותי שנגע ליחסים המורכבים שהיו לי עם אמי ולכאב ולאשמה שחשתי כאשר היא נפטרה בגיל צעיר יחסית.

מותה של אמי לא היה האבל הראשון שחוויתי. במהלך חיי חוויתי אבל  מספר פעמים וכל תקופה כזאת של אבל היותה משבר שהוביל בסופו של דבר לחיפוש דרך לריפוי.

אחד המשברים הקשים שעברתי היה בגיל 39 כאשר עברתי הפלה שלאחריה נכנסתי לתקופת דכאון שארכה כשנה . במשך תקופה זו התחלתי את המסע שלי לחיפוש  אחרי "מה מרפא?".

רציתי להבין איך בנויה הנפש שלי? למה אני מרגישה כל כך רע? ומה באמת יצליח לרפא אותי?

היו כל כך הרבה שיטות ריפוי ותיאוריות שונות, ובדקתי רבות מהן. הייתי בטיפול פסיכולוגי רגיל, למדתי טיפול באמנות, עברתי מסעות שמאניים, קראתי ספרים בלי סוף, ברנדון בייס, ביירון קייטי ועוד ועוד..לאט לאט התחילה להתפתח תיאוריה של הנפש ויחד אתה סקרנות עצומה למסע הזה של חקר וגילוי.

המסע הזה שהתחיל לפני עשר שנים, לא הסתיים ואני מקווה שימשיך עוד ועוד. בזכותו הבנתי שמסע  של גילוי, מיפוי והבנה של הנפש הוא אחד מהגורמים המרפאים ביותר שקיימים. ההתחברות לאנרגיה של סקרנות וחיפוש היא אחד היסודות של שיטת הריפוי שהלכה והתפתחה באופן טבעי, שיטה שקראתי לה-"יומן המסע הוויזואלי".

אז עכשיו כשהאלמנט של המסע ברור,הגיע הזמן להסביר איך היומן הוויזואלי יכול להפוך לכלי שעוזר במסע הזה?. ולמה כולנו זקוקים לריפוי אפילו אם אנחנו לא מודעים לכך?

איך נרפא את הפצע שלנו?

אחד הדברים המשמעותיים שגיליתי מאז שהתחלתי ללמד את שיטת "יומן המסע הויזואלי" היא שכולנו כמהים לריפוי, הרצון לריפוי הוא אוניברסאלי.

 אנחנו נולדים עם פצע מסוים או מפתחים אותו במהלך הילדות שלנו, לעיתים אנחנו נולדים עם חסר עמוק וצרכים שמגיעים מגלגולים קודמים, במקרים רבים (אם לא בכולם)מתפתח כאב מהקשר שלנו עם הורינו שגם הם פצועים מהקשר עם הוריהם שלהם, לעיתים החיים פשוט קורים, יש מוות ומחלות או גנטיקה לא אידאלית. יש כל כך הרבה סיבות כדי שהפצע יווצר, והוא נוצר.

 אצל רובנו זה יותר מפצע, זה מרקם שלם של פציעות שצריך לרפא. אבל אנחנו נותנים לפצעים להגליד ונושאים אותם בתוכנו, עם שכבת העור העליונה הדקיקה ובפנים הפצע עדיין בוער.

וכך אנחנו חיים את חיינו, בצורה קצת מצומצמת בגלל שהפצע לא מאפשר לנוע בחופשיות, אנחנו חיים סביבו בזהירות ומאפשרים לו להמשיך לבעור תחת מסווה שהכל בסדר, הצלחנו להשיג את כל מטרות החיים או לפחות חלק מהן- יש לנו שותף לחיים, שניים שלושה ילדים, עבודה מסודרת, אבל הפצע שם, לפעמים קורות טלטלות עזות, עוד טראומה שפותחת את הפצע לגמרי והכל מדמם, הכל מאיים להתפרק.

ואנחנו מחפשים ריפוי, כל הזמן.

הולכים לפסיכולוגים, למתקשרים, מדברים עם חברים ולפעמים לומדים טיפול או מוצאים בן זוג שישקף לנו את הפצע או לעיתים ידרוך עליו. וכל הדברים האלו עוזרים, הם מרפאים חלקים מהפצע שלנו, אבל לא את כולו. הם נוגעים בנו ועושים שינוי מסוים ואנחנו ממשיכים לחפש, עוד ועוד.

וזה הסיפור של החיים שלנו, לדעתי של רובנו, לחפש ריפוי לפצע שלנו, דרך כל דבר שאנחנו עושים.

 

מעבר לפצע, יש גם בשורות טובות- מהות הנשמה שלנו היא יצירה.

 האדם הוא יוצר מרגע היוולדו. זו מהות הנשמה שאיתה הגענו לעולם- יצירה.

מספיק להסתכל על תינוק ולראות איך הוא יוצר את עצמו בכל רגע ורגע.גם פעוט בן שנתיים או שלוש, חייב ליצור בדיוק כמו שהוא חייב לאכול. הוא סקרן והוא מגלה את העולם. הסקרנות והיצירתיות הן שתי התכונות המשמעותיות בתוכנו שמחברות אותנו לתשוקה פנימית, אותה תשוקה שמניעה את הפעוט לשעוט קדימה ולגלות את העולם.

 אולם בגיל מסויים ובהשפעות החברה ,האגו, אובדנים שחווינו ועוד סיבות רבות, אנחנו מחליפים את היצירה בהישגיות. אנחנו חותרים להשיג דברים במקום ליצור דברים. וההישגיות רק תורמת ומתחזקת את הפצע שלנו, כי היא מכאיבה והיא גורמת לנו להרגיש קטנים. ההישגיות גורמת לנו להשוות את עצמנו לאחרים, היא מכלה את כל היצירתיות הטבעית שלנו עד שאנחנו לא יודעים שהיא קיימת בכלל.

היצירתיות והסקרנות שלנו הן חלקים מולדים בתוכנו והן נמצאות בדיאלוג תמידי עם הפצע שלנו, לעיתים הן מרימות אותנו למעלה ועוזרות לנו להיחלץ ממצבים קשים ולעיתים הן מוסתרות עמוק תחתיו, כמהות לפרוץ החוצה כמו הר געש עוצמתי שהיה כבוי שנים רבות.

 

כשאנשים נחשפים לראשונה לעבודות של היומן הוויזואלי, הם נמשכים אליהן בלי לדעת למה?

הם מזהים בתוך עצמם איזו תשוקה, הם מזהים שבעבודות האלו יש יכולת לגעת בפצע ואולי לרפא אותו. הם יכולים לראות את עצמם לרגע בלי הפצע שלהם, חיים חיים מלאים יותר, שלמים יותר, מחוברים לתשוקה ולייעוד פנימי. זה נשמע אולי אידילי, אבל זה מה שהעיסוק ביומן הוויזואלי מאפשר- מקום לחלום בו את עצמך במצב הטוב ביותר שלך, מקום לגלות בו את הפוטנציאל שלא חלמת שתוכל להגשים, מקום להתחבר דרכו לכוחות ואנרגיות שהיו חבויות עמוק בפנים.

היומן הויזואלי מחבר אותך בהתחלה למנוע של תשוקה, כשיש לך את התשוקה אתה מקבל כוחות לגעת גם בשכבות עמוקות יותר, זה מה שהיומן יוצר- חיבור לכאב מתוך מקום של כוח, מתוך סקרנות לגעת בו כדי לשנות אותו. ולעיתים זה מציף, לעיתים זה כואב, לעיתים זה מרגיש שזה יותר מדי, אבל ברגע שצולחים את המקום הזה, אתה כבר נמצא במקום עמוק יותר, במקום של הפוטנציאל.

 

אז מה זה בעצם היומן הוויזואלי ואיך הוא מאפשר ריפוי?

היומן הויזואלי הוא כלי אומנותי שהוא שפה בפני עצמה. העבודה בו היא בפורמט של מחברת ליניארית לכאורה שאפשר לפתוח ולסגור, אפשר לקחת לכל מקום, אפשר להסתיר ואפשר לגלות. אתה יוצר את המחברת כסוג של מיכל שבו תוכל לשים את עצמך בצורה מלאה, בלי ליפות ולקשט.

היומן הוא-להרשות לעצמך להיות אמן בלי שתציג עבודות או אפילו תראה אותם לאף אחד.

בעיני האמנות היא מתנה שהמין האנושי קבל כדי שכל אחד יוכל להשתמש בה, לא כדי להפוך אותה למשהו אליטיסטי ויפה שצריך להתאמן וללמוד שנים כדי לעסוק בה. האמנות היא שפה שנועדה להיות פעילה וחיה מהרגע הראשון, מהסימן הראשון שתינוק עושה ומתגאה בו. האמנות והיצירתיות היא כוח שטבוע בתוכנו ולעיתים נמצאת עמוק, מתחת לשכבת הפצע הבוער, כל כך עמוק שקשה להגיע אליה.

אמנות נועדה לבטא את מה שקורה בתוכנו ואת החוויה הסוביקטיבית שלנו , היא מאפשרת לרגע פינה של שפיות ושקט. וזה צורך אמיתי שיש לכל אחד מאיתנו, וזה מזון שרובנו לא אוכלים כי הם פוחדים או מרגישים שאין להם כשרון.

היומן הוויזואלי למעשה מחזיר את האמנות לידינו, כל אחד הוא אומן מלידה וחייב ליצור כדי לחיות.

היצירתיות והתשוקה שמתגלות תוך כדי עבודה ביומן מחלחלות אל שאר תחומי החיים ומשפיעות עליהם.

העבודה בשיטת "יומן המסע הויזואלי" מרפאת כי היא נוגעת בו זמנית גם בשכבת הכאב וגם בשכבת היצירתיות, השיטה משתמשת בכוח היצירתי שקיים בתוכנו כדי להתמודד באמצעותו מול הכאב שהפצע יוצר בתוכנו. וככל שעושים את זה יותר, האנרגיה של היצירתיות גוברת ומתחילה לרפא את הפצע.

הטכניקות שאיתן עובדים ביומן הן פשוטות, שילוב של כל חומר וכל מדיה אומנותית יעבוד, בתנאי שתוכל לסגור את המחברת ולעבור לדף הבא.

העבודה ביומן נעשית בשכבות, מתחילים ממשהו ששובר את הדף הלבן וממשיכים ממנו, כותבים, מציירים, מכסים וחושפים. הכל עובד והכל נשאר שם, בדיוק כמו שכבות הנפש.

לעיתים מגלים תובנות רק לאחר זמן רב, אנחנו מדפדפים ביומן שיצרנו ויכולים לראות את הדרך שעשינו. בלי לשים לב הפצע התחיל להתרפא, וזה בא לידי ביטוי בדרכים עדינות, בצבעים שאנחנו משתמשים בהם, בפחות שיפוטיות כלפי עצמנו. הצעדים קטנים, אבל ניתן לראות אותם, כי היומן תמיד איתנו, מלווה אותנו כמו חבר נאמן.

התהליכים שאיתם עובדים ביומן  כל כך מגוונים, תלויים במנחה או במורה שמלמד את השיטה, אבל הקו המנחה הוא שימוש במטפורות וסמלים כדי להגיע למקומות עמוקים בלי חשש.

הסמל והמטפורה מאפשרים לנו נגיעה רכה יותר בכאב, הם הופכים את הכאב לנסבל, הם מאפשרים לו להיות מושא התבוננות והפקת תובנות.

 

סיכום ביניים

האלמנט הראשון והחשוב ביותר של הריפוי הוא – הסכמה לצאת למסע של חקר, גילוי ומיפוי של הנפש שלנו, באמצעים מטאפוריים ויצירה בתוך מחברת שהופכת לחפץ עוצמה וכלי ביטוי ויזואלי ומוחשי לתהליך שעברנו.

 

ובכל זאת, איך מושג הריפוי והאם אפשר להמנע מהכאב שכרוך בו?

השימוש באמצעים מטאפוריים מאפשר לאדם הרחקה של הנושא וטיפול בו מזוית אחרת. כאשר אני חוקרת מטאפורות מורכבות באמצעות הדמיון, מתפתחת יכולת ריפוי מדהימה של הנפש.

היומן הוא כלי שיכול להתחבר לשיטות רבות של דמיון, אך השיטה שאתה אני עובדת בשילוב עם היומן מבוססת על טכניקת המסע השמאני, טכניקה שבה ניתן לחקור את הנפש שלנו באמצעים של שינוי מצב תודעה ודמיון פעיל.

כאשר אני מבטאת את הגילויים שלי באמצעים אומנותיים, מתחילה לפתח "שפה אישית של סמלים" מתחילה להיווצר מעין מיתולוגיה אישית וייחודית שלי , מעין עולם בתוך עולם שבו יש לי אפשרות לעשות טרנפורמציה אישית באמצעות היצירה. כאשר אני יוצרת הלכה למעשה את חלומותי בתוך היומן- הזרעים נזרעו והשינוי מתחיל להיוצר.

לכן האלמנט השני של הריפוי הוא- היכולת לתרגם ולתעד את הגילויים שלנו בצורה ויזואלית ומטאפורית, באמצעות טכניקות פשוטות,בתוך פורמט של יומן .

על ידי התיעוד הויזואלי בתוך יומן אישי, אנחנו מתחברים בחזרה למקור שלנו, למהות האנושית שלנו כיוצרים. האלמנט של היצירה כנתיב התפתחות של הנשמה הגבוהה לעומת ההישגיות של האגו, הוא המשמעותי כאן. היצירה לכשעצמה והתרגול שלה בתוך היומן – מאפשר אחזור של כוחות וחיבור לתשוקה אמיתית.

 

הריפוי קורה בצורה הדרגתית, לעיתים עם עליות וירידות וזה לא פשוט לקבל את זה.

בהתחלה זה מרגיש כמו התאהבות , יש בזה קסם והתרגשות- מגלים משהו חדש שפותח עולמות נרחבים. לומדים שפה חדשה של חומר וצורה ועדיין לא נוגעים בפצע, לפעמים בעדינות מרפרפים מעליו ואז עולות דמעות, עולה זכרון ונוצר שיתוף בין בנות הקבוצה שמקרב אותן.

ההתאהבות היא מטאפורה יפה כי זה מה שאני פוגשת אצל רוב התלמידות שלי בתחילת הדרך, יש אושר מהגילוי של היומן, יש תחושה שהוסר מסך שתמיד היה שם, שהן קבלו מתנה חדשה לחיים שמוסיפה עושר וצבע ותשוקה אמיתית.

ככל שמתקדמים עם עבודת היומן מגיעים לשכבת הפצע שם עומדים לעיתים בצומת של בחירה- האם אני רוצה לרפא או לשמר את המצב הקיים?

יש אנשים רבים שזקוקים לאמנות עצמה ככלי מרפא, הם לא צריכים את התיווך של הסמל או המטפורה או כל תרגיל מתווך אחר, הם זקוקים לצבעים, לחומרים וליצירה של מה שבעיניהם הוא- יופי. הם זקוקים נואשות ליכולת לבטא את עצמם באמצעות האמנות. הצורך הזה כל כך עמוק שהם לא מרגישים צורך לעבור דרך תרגילי כתיבה או מודעות , הם פשוט רוצים לצלול, הם רוצים את הטכניקות האמנותיות כדי שיהיו להם כלים לביטוי, הם רוצים מידע על חומרים ובבית הם רואים סרטוני יו טיוב ומתמכרים לעבודה יומיומית ביומן. אנשים כאלו ממלאים מחברות בעבודה מאד אישית ופנימית והעבודה עצמה מתחילה להשפיע, לגעת בכאב ותוך כדי לרפא אותו.

 לאחר ההתאהבות הראשונית מגיע שלב של בחירה- לאן ממשיכים? האם למערכת יחסים של אהבה ,התמסרות וקבלה גם של החלקים הפחות נעימים? או למערכת יחסים לא מחויבת, של און אנד אוף, ריחוק וקרבה.

בשני המקרים יש תחושה שמי שממשיך לאחר ההכרות הראשונית עם היומן, מבין שיש כאן כלי של עוצמה ושל אהבה, השאלה עד כמה מתמסרים אליו?

אם בוחרים בדרך של ההתמסרות- הפצע והכאב יצופו בשלב מסוים, כי היומן יחשוף אותנו לשכבת הפצע בתוכנו במוקדם או במאוחר ושם טמון הכאב הגדול וגם המתנה הנפלאה ביותר.

 הנגיעה בפצע החי כואבת ואנחנו רוצים רק להפסיק לגעת, לתת לו להמשיך להתקיים בתוכנו באותו דו קיום שהורגלנו אליו כל חיינו, רק לא להעיר אותו שוב, הוא היה כבר רדום והתרגלנו לכל המגבלות שלו.

אבל אם נעז לגעת בו דרך היומן ונעיז לנסות לרפא אותו- יש סיכוי להיות כל מה שחלמנו להיות, כל מה שנועדנו להיות, הרבה יותר גדולים ממה שאנחנו מעיזים לקוות, הרבה יותר אוהבים ומלאים באהבה.

 

ומה עכשיו?

הדרך שלי עם היומן הובילה אותי בדיוק למקום הזה, המקום של הצורך בריפוי אמיתי. המפגשים שיצרתי עבור התלמידות שלי הפכו במהלך השנים יותר ויותר קרובים לשכבת הפצע, יותר נוגעים ולכן גם יותר כואבים עבור חלק מהנשים שאיתן אני עובדת. השנה ראיתי את זה בפועל כאשר בנות רצו לעזוב באמצע השיעור כי חוו כאב, או לא הגיעו למפגש כיוון שחששו שהכאב שלהן יציף אותן מול הקבוצה.

וכמעט כל אחת מהן בחרה להמשיך ולעבור דרך הכאב ולמצוא את הדרך שלה לריפוי, להבין מה יעזור לה עכשיו? לאיזו נגיעה היא זקוקה? האם זה צבע או דימוי מסוים?, האם זו מטאפורה אחרת שתשים את הכאב בפרספקטיבה ואולי שיחה עם חברות הקבוצה וקבלה של נקודות מבט אוהבות.

והיופי של לראות את התהליך הזה נרקם שלב אחרי שלב במחברת שהולכת איתן לכל מקום, מחברת שאפשר לדפדף בה ולראות את הריפוי שהושג בפועל. זה צעד שהצלחתי לעשות, זה עוד מכשול שהתגברתי עליו.

ועכשיו אני שוב בחיפוש, חיפוש אחר דרך למיטיבי לכת, שמוכנים לקפוץ למים ולגלות עוד רבדים של כאב ועוד שכבות של יצירתיות וכל זאת במטרה להנגיש את היומן הוויזואלי לאנשים רבים, לכל אחד, לכל מי שמוכן ורוצה להכיר אותו.

אז הבשורות הטובות הן שאחרי שכבת הפצע מגיעים לשכבה עמוקה יותר של פוטנציאל, יצירתיות, יעוד או הנשמה, כל אחד קורא לשכבה הזאת אחרת, אבל היא שם, זו הבטחה, היא שם ומחכה לנו רק שנעז לעבור דרך הכאב הזה ולגלות אותה.

וכשמגיעים אליה- השמיים הם הגבול!

 

 

 

Please reload

  • Facebook Social Icon
  • Pinterest Social Icon
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now