© 2023 by Closet Confidential. Proudly created with Wix.com

  • b-facebook
  • Twitter Round
  • Instagram Black Round
Please reload

SEARCH BY TAGS: 

September 20, 2017

August 1, 2015

Please reload

RECENT POSTS: 

FOLLOW ME:

  • Facebook Clean Grey
  • Twitter Clean Grey
  • Instagram Clean Grey

הדרך שלי חזרה אל האמנות והתשוקה

February 22, 2017

 

האומנות מרפאת. משפט זה אינו קלישאה, מאז שאני זוכרת את עצמי יצרתי בחומרים שונים, צבעתי, תפרתי, שייפתי, ציירתי, רקמתי, בניתי ותכננתי. האומנות הייתה חלק מחיי במשך שנים רבות. ומאז שלמדתי לקרא ולכתוב- התווספה הכתיבה ונתנה מימד נוסף של עומק.

 

אני זוכרת את הרגע שידעתי שאני רוצה להיות אמנית, כתה ג', הצטרפתי למועדונית אחרי שעות בית הספר ,שם פגשתי את המדריכה הראשונה שלי-לאה, היא למדה אותי לסרוג ולרקום ולארוג, כל דבר שרציתי ללמוד-היא ידעה... ואני התמכרתי. התחלתי לחפש אומניות חדשות שלא הכרתי וידעתי שהיא תהיה שם כדי להנחות אותי בהן, רקמתי, ארגתי, ציירתי וסרגתי. ומאז, גם לאחר שעזבתי את המועדונית, האמנות הייתה שם, מלווה אותי בכל צעד ושעל, בכל משברי החיים, הגירושין של הורי, הניתוק החברתי בבית הספר ובחטיבת הביניים, המעבר לעיר חדשה בתיכון, הבידוד החברתי שהמשיך... האומנות הייתה שם, בוערת באש קבועה וזוהרת.

היו לילות שהייתי חולמת על דברים שאצור ולא יכולה להירדם מרוב התרגשות. חלמתי על לימודים בבצלאל, ראיתי את עצמי יוצרת בסטודיו משלי, מוקפת בחומרים וצבעים.

התשוקה שליוותה את היצירה הייתה נוכחת, לא רק בזמן שציירתי, היא נכחה בזמנים אחרים, בטיול כשזיהיתי את היופי בטבע, בתשוקה להרגיש תחושות עמוקות , בזמן שישנתי.. התחושה הזאת הייתה מעין הסתכלות אחרת על החיים, דרך עיני היצירה, דרך עיניו של האמן הפנימי בתוכי.

והאמן הזה רצה לחיות, רצה להרגיש, רצה לאהוב, ומעל לכל-ללמוד וליצור עוד ועוד.

אני לא יודעת איך מרגישים אחרים, אבל עבורי התשוקה הזאת הייתה מנוע, מנוע לקום בבוקר ולהתחיל את היום, מנוע להמשיך במסלול, מנוע לעשות דברים קשים כמו שירות צבאי או עבודה משעממת.

ובשלב מסוים בחיי-המנוע הזה הפסיק לעבוד.

למה זה קרה? שאלה קשה.

 

 

זה היה שילוב של גורמים, אבל הגורם העיקרי היה הוויתור שלי על "האמן הפנימי" שלי, על התשוקה שלי. חיפשתי את הצד הפרקטי ביצירה, מקצועות כמו עיצוב תכשיטים, עיצוב רהיטים, עיצוב תיאטרון... את כל אלו למדתי ואת האמן האוטנטי, הפרוע, המביע, המרגיש... עזבתי בצד.

והאמן הפנימי התכנס פנימה ונכנס לשיתוק, המנוע נכבה והתשוקה הפסיקה ללוות את חיי.

זה היה תהליך איטי , מזדחל, כמעט לא שמתי לב שהיא איננה, התשוקה. פשוט לא רציתי לגעת בחומרים, לא רציתי ליצור דברים חדשים, הייתי עסוקה בחוץ, בשכבות אחרות של קיום, במציאות. הייתי עסוקה מאד, אבל בלי חיבור פנימה, בלי חיבור לעצמי.

וכך התחתנתי וילדתי שתי בנות מקסימות, מאוחר יותר התגרשתי ושוב התחתנתי, הפעם עם אדם מקסים ומיוחד. נולדו לנו עוד שני ילדים, בן ובת. עברתי מישראל להולנד, משם ללונדון ולבסוף חזרה לישראל.. וכל השנים האלו...כמעט עשרים שנים ארוכות- התשוקה לא חזרה.

וההשפעה של זה על חיי הייתה עמוקה- הייתי מתוסכלת, עצבנית, חסרת סבלנות לתהליכים, מואסת מהר בדברים, מוותרת, לא מסיימת עד הסוף. למדתי ארבעה תארים אקדמאיים כדי לחפש את הדבר שהוא באמת זה... המקצוע שיהיה הייעוד האמתי שלי, העשייה שתגרום לי להרגיש שאני חיה ומאושרת והזמן חולף ב- flow ולא מרגישים אותו.

והדרך הזאת הייתה חשובה ומשמעותית- אי אפשר היה לוותר עליה. אולי כל המשמעות שלה הייתה בכך שאלמד על התשוקה, שאלמד על האמן הפנימי בתוכי ובתוך כל אחד מאתנו שיכול להצית את התשוקה הזאת. שאלמד איך לעזור לו לצאת מהמחבוא או להתעורר משנת חורף עמוקה. אולי המשבר הזה נועד כדי שאוכל לספר עליו לאחרים ולעזור להם להתחבר אליו.

והחיים, בדיוק כמו ב"מסע הגיבור" , מזמנים לנו הזדמנויות "נפלאות" לרדת למעמקים כדי לגלות מחדש את הכוחות שלנו.

כחלק מגלגולי הלימודים שלי, החלטתי לעבור מפסיכותרפיה אקזיסטנציליסטית ללימודי טיפול באמנות. זה היה צעד פרקטי, בלי חשק ואפילו עם התנגדות. היו לי המון שעות אמנות וזה היה המודל היחידי שלא הייתי זקוקה בו להשלמות.

התחלתי את לסלי ותוך כדי הלימודים פגשתי את מי שעתידה להכיר לי את הייעוד שלי. חברה טובה שהייתה אומנית בפני עצמה. היא נשאה אתה מחברת קטנה לכל מקום, כשהבטתי במחברת בפעם הראשונה הרגשתי זרם אמיתי בכל הגוף. המחברת הייתה למעשה כריכה של ספר ישן שדפיו הוצאו ונתפרו לו דפים עבים יותר המותאמים לציור. ובתוכו –שפה שלמה וחדשה, שפה שידעתי והכרתי, שפה של צבע, של כתמים וקווים ומילים. החיבור הזה בין כל מה שאהבתי במקום אחד.

כל הצירוף הזה פתח אותי לעולם קסמים.

 

עולם קסמים של מחברות נפש, מחברות מדהימות של יוצרים ואמנים שאפשרו הצצה אל תוך העולם שלהם, אל תוך התהליך שלהם.

והאמן הפנימי התעורר בפנים- נדלק- התמלא באנרגיה מחודשת- הצית את עצמו מחדש וחזר להיות חלק מחיי. ויחד אתו חזרה התשוקה, היכולת לראות את היופי בסובב אותי, היכולת לגעת בחומרים וליצור.

את המחברת הראשונה הכנתי באותו לילה ואחריה באו עוד ועוד מחברות שהלכו והתמלאו בעבודות.

עבודות שנבעו מתוכי, שלא היה בהן שמץ של שיפוטיות או ציפייה, הן לא היו אמורות להיתלות על הקיר, הן היו חלק ממני ויחד עם כך היה בהן מימד של תקשורת. אנשים רצו לראות אותן, הן שידרו קסם לאחרים, בדיוק כמו שיצירות הנפש של אמנים אחרים- שידרו את אותו קסם אלי.

זו הייתה תקשורת של נפש אל נפש... וזה הדבר האמתי שקורה כשאנשים מתחברים דרך המימד הזה.

יש כאן חיבור של הנפש דרך הצבעים, דרך השילוב המיוחד הזה. כשאני מביטה ביומן הוויזואלי של אמן אחר, הוא כאילו מושיט לי ציור של הנפש שלו ואומר לי- אני חשוף בפנייך, את יכולה לראות אותי, לראות מי אני. ויחד עם כך –יש מקום לסודיות, לפרטיות, למקום בפנים שאליו אין כניסה לאף אחד. גם את זה מאפשר היומן.

וכאשר אני משתפת את מטופליי ותלמידי בדפי היומן שלי, כשאני מאפשרת להם "לראות אותי" דרך הדימויים והצבעים במחברת- ניצת אצלם משהו חדש. הם רוצים גם להיכנס באותה דלת קסמים- רוצים להכיר את עצמם ולפגוש חלקים בתוכם שלא הכירו ולהיות מסוגלים להביע אותם בתוך המחברת. הם רוצים שמישהו יעזור להם להצית את התשוקה הזאת שהייתה חסרה בחייהם.

ואותו שיתוף של נפש לנפש- דרך המדיה של האמנות והיצירה בתוך היומן- הוא כל כך ייחודי לסוג כזה של עבודה, לסוג כזה של יצירה. לכן אומן שיוצר בדרך כזאת הוא עבורי מורה הדרך המשמעותי ביותר, הוא מגלם בעצמו את הדרך אותה אני רוצה לעבור. הוא מאפשר לי השראה אמתית. והשראה היא זו שיוצרת תשוקה וצמיחה וריפוי.

 

 

אחד המפגשים המשמעותיים שהיו לי, נערכו בקיץ האחרון כשפגשתי אמנית יומן ישראלית שגרה בחו"ל ובאה להעביר סדנא בהולנד. שלושה ימים בהם יצרתי בנוכחות המיוחדת שלה, יושבת לצידה וסופגת את הדרך והתהליך בו היא מלמדת, שומעת אותה מנחה את הקבוצה בתהליך של ריפוי אמיתי, גרמו לי להבין עד כמה הגבולות בין אמן למרפא- הם עדינים ומטושטשים.

האישה הזאת הייתה קוסמת, מרפאה ואמנית. והריפוי היה חלק ממנה, בלי שלמדה אותו בצורה מסודרת, בלי שקבלה תעודות. היא פשוט פרשה בפנינו את עצמה, את הנפש שלה, את הדרכים העדינות בהן היא ריפאה את עצמה דרך האמנות.

והריפוי הזה חולל בי פלאים, הקפיץ אותי לעוד רמה של יצירתיות וחיבור פנימה.

והייחוד של אותו קשר היה ביכולת שלו לחבר אותי בדיוק לקול שלי, לא לקול שלה, לא לקול של אמנים-מטפלים אחרים. יכולתי לקבל השראה ולהישאר אני, לפתח את הקו הייחודי שלי.

זו הייתה האיכות של אותו קשר וזו בעיני המהות של אמן-מורה שהוא גם מטפל. הוא לא למד טיפול, יש לו את האיכות הזו בתוכו וכשהוא מעביר את היצירה שלו הלאה, מלמד אחרים, הוא מטפל בהם.

וכשהוא מעביר את האיכות הזו הוא יוצר קסם, הוא מאפשר לתלמיד-מטופל- חבר להצית בתוכו את התשוקה, אותה תשוקה שידענו בתור ילדים, לחקור את העולם בדרך שרק ילדים יכולים. אותה תשוקה שאיבדנו כשהתחלנו את החיים האמתיים הבוגרים.

במבט לאחור ניתן לאמר שמה שהחזיר אותי אל האמנות והצית בתוכי מחדש את התשוקה היה הגילוי והלימוד של העבודה ביומן הוויזואלי אשר אפשר ויצר מפגשים עם אנשים מיוחדים, מורי דרך, מלווים, שלרגע או יותר אפשרו מפגש מהותי של נשמות, השילוב הזה של חומר ורוח-הוא זה שיוצר את היכולת להמשיך ולבעור באש קבועה ולא מכלה, אש מחממת, בטוחה ומלאה בתשוקה.(נכתב באוקטובר 2015)

 

 

 

 

Please reload

  • Facebook Social Icon
  • Pinterest Social Icon
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now